שיחת משמעת: כללי התקשורת (חלק ב')

השפה שנוקטים המורה והמנהל בשיחתם עם התלמיד, אוצר המילים, הביטויים, המחוות הלא-מילוליות, השתיקות וההקשבה, הדגש שהם נותנים בעניין מסוים וההתעלמות מעניין אחר – כל אלה ממלאים תפקיד מכריע בעיצוב תוצאות הפגישה. התקשורת, כמו אפיק של נחל, מנתבת את התכנים ומקלה (או מקשה) את זרימתם. שני כללים עשויים למנוע חסימה בערוץ: "חצי-חצי" משך זמן הדיבור משקף את מידת המעורבות של המשתתפים בשיחה. אם המורה מדבר מרבית הזמן, הוא לבדו נוטל את האחריות לגורל המפגש, ולתלמיד נותר להמתין בשקט עד שיסיים את דבריו.

הכלל שאני מציע: מחצית זמן הדיבור (לפחות) בשיחה צריכה להיות של התלמיד, ומחצית (או פחות) היא של המורה. המורה צריך לעקוב אחר משך זמני הדיבור של שניהם ולאפשר לתלמיד "מרחב דיבור" נאות. אם התלמיד מתבצר בשתיקתו, גם על המורה לשתוק ולהמתין.עקרון ה"חצי-חצי" מטיל יותר אחריות בשיחה על התלמיד, מאפשר לו להשמיע את דבריו, מכריח את המורה להקשיב ולהפחית את מידת מעורבותו ואחריותו לשיחה. צעד שלי, צעד שלך שיחה טובה דומה לריקוד טנגו. כדי שתצליח, נחוץ שעם כל צעד של בן-הזוג יבוא הצעד המשלים של בת-הזוג. בריקוד הזה המורה הוא מוביל השיחה, אך חייב להיות שיתוף-פעולה מושלם מצד התלמיד, כדי שהשיחה תתנהל כהלכה. על כל משפט או הערה של המורה צריכה לבוא תגובת התלמיד – עיקרון שבשפת אנשי המקצוע קרוי pacing and leading ("הובלת שיחה מתואמת" בתרגום חפשי). בכל צעד המורה מוסיף אלמנט אחד בלבד – הערה, שאלה או סיפור – ונותן לתלמיד להתייחס ולהגיב על הנאמר. כל צעד נוסף של המורה קשור לדברים, שאמר התלמיד קודם לכן, ולאט-לאט נבנית שרשרת שחוליותיה קשורות זו בזו.