Submitted by guyariv on ג', 10/12/2010 - 07:13
|
ישנם סוציולוגים הבוחנים את בית הספר מנקודת מבט של מאבק בין כוחות חברתיים. מחד ניצבת חברה רבת-עוצמה שמגייסת את משאביה להנחיל את תרבותה ומאידך, אנשי השכבות החלשות - ילדים, אנשי המעמד הנמוך, מיעוטים אתניים וקבוצות החיות בשולי החברה שנאלצים לקבל את תכתיבי הזרם המרכזי. במחקריהם הם בוחנים כיצד המוסד החינוכי ממש את יעדיו ואת כוחו וכיצד התלמידים מתנגדים לאותה כפיה. אחד המנגנונים שמעצבים את תרבות בית-הספר היא התייחסות סטריאוטיפית אל התלמידים והתעלמות מקולם של יחידים[i
ילדים בבית-הספר נדרשים להתנהגות אחידה: להיכנס בזמן לכיתה, לשבת בשקט בשיעור, למלא דפי עבודה, לעמוד במסדר ולמלא את דרישות המורים. הכללים האלה נועדו להפוך את התלמידים לגוף צייתני ושקט, מיקשה אחת שתפעל בהתאם למצופה. בתי ספר רבים בישראל דורשים מתלמידיהם להגיע
בתלבושת אחידה. בכך הופכים הילדים דומים עוד יותר איש לרעהו, מעין דמות אחת חסרת ייחוד, כמו דגים בלהקה השוחים בתנועה אחת מתואמת. בהיותם דומים בלבושם ובהתנהגותם הם הופכים 'בלתי נראים', כלומר מאבדים את הזהות האישית בעיני המורים. את המראה חסר הייחוד מחזקת התנהגות המורים ושפתם – הנחיות רבות בכיתה מופנות אל הכלל וגם הדיבור על התלמידים נעשה לעתים רבות באופן מכליל וביקורתי ("אי אפשר לשלוט עליהם, הם מתנהגים כמו חיות"). במחקר אתנוגראפי שנמשך שלוש שנים בהם ישבה ענת קינן בחדר מורים של בית-ספר תיכון[ii] היא תעדה דוגמאות רבות לשיחות כאלה:
זהבית, הנחשבת למורה טובה מאוד ולמנהיגת "השולחן המרכזי" [בחדר המורים] מעלה זיכרונות על התנהגותה כאשר הייתה מורה צעירה וחסרת ניסיון: " חשבתי שאם אהיה נחמדה ואוותר להם בכל מקרה הם יאהבו אותי ויעשו מה שאני רוצה. קרה בדיוק ההיפך. הם הרגישו שאני חלשה ועלו לי על הראש. מהר מאוד למדתי את הלקח שלי. אני לא מוותרת להם בכלל - מה שאני קבעתי, קבעתי. מורה חלש רק גורם נזק לעצמו ולהם" (עמ' 133)
קינן מציינת שהסיפור של זהבית משקף סדר עולם קבוע שבו המורה צריך להיות השולט, וככל שהוא שולט יותר כך הוא "מורה טוב" יותר, והתלמיד צריך להיות הנשלט, וככל שהוא נשלט יותר כך הוא "תלמיד טוב" יותר. התיאור הסטריאוטיפי גורם להתרחקות מהתלמידים, להתייחסות 'סטנדרטית', כזו שמתעלמת מהצרכים והרגשות של כל יחיד בכיתה. מדוע נוטים מורים לקטלג את התלמידים באופן הזה? ראשית, זוהי דרך חסכונית לתאר התנהגות של עשרות ילדים שנחוץ לנווט את התנהגותם. אולי התיאור המכליל מהווה סממן לחששות של מורים מפני התנהגותם הפרועה של התלמידים, שחלילה לא ניתן יהיה לשלוט עליה. ואולי, כפי שמציעה ענת קינן, זהו נוסח דיבור שמאפשר למורים להצדיק את הקורבן הגדול שהם משלמים ('תראו איזה כיתה אני צריכה ללמד') במציאות מתסכלת של שכר נמוך ויוקרה מקצועית דועכת. מכל מקום, ניסוח מכליל גורם להתעלמות מקיומם של יחידים.
היבט נוסף קשור לכללים שמכתיבים לתלמידים כיצד להתנהג. במרבית בתי-הספר יש תקנון. בכיתות של בתי-הספר היסודי נהוג לתלות לוח המתעד ומתגמל קבוצות ויחידים בכיתה שהתנהגו היטב. לעתים המורות 'מורידות כוכבים' כסנקציה כלפי אלה שהפרו את הכללים. הניסיון מלמד שהשיטה הזו יעילה למדי בהכוונה להתנהגות נאותה ושמירה על אקלים כיתה הוגן וחיובי. בכך היא מבליטה עוד יותר את ההתנהגות הנדרשת ואת המחיר שמוטל על מי שאינו הולך בתלם. כל הכללים האלה נועדו להביא להתנהגות אחידה, נורמטיבית, של כלל התלמידים, ללא יוצא מהכלל.
