תפסיקי לפטפט. את שומעת?
(ממשיכה לפטפט)
נמאס לי מההתנהגות שלך. תצאי מהכיתה.
למה מי שואל אותך?
חוצפנית.
הפרעות התנהגות ובעיות משמעת הן אירוע מאוד מורכב עם חלקים גלויים וסמויים. מדובר בתופעה רב-ממדית, הקשורה לאנשים רבים (תלמיד, מורה, מנהל, הורים) ועוסקת בהיבטים דידקטיים, פסיכולוגיים וחברתיים. הפטפוט שמביא בסופו של דבר להרחקה מהכיתה נובע לא רק מהתנהגותה החצופה של התלמידה ואישיותה. למרקם החברתי בכיתה והנורמות שמקובלות על התלמידים (כגון הופעה עם חולצת בטן וג'ל בשיער) יש חשיבות. גם אישיות המורה, הערכים שלה וכישוריה מהווים צד במשוואה. אפילו אקלים בית הספר וסגנון הניהול של המנהל משפיעים בעקיפין, למרות שלא קל לזהות את טביעת אצבעותיהם.
המאמר הנוכחי מבוסס על פעילות ממושכת בתחום הטיפול בבעיות התנהגות וגם על עבודת הדוקטורט שלי שעסקה באופן בו מנהלי בתי ספר יסודיים מסייעים למורים שנתקלים בקשיים (Yariv, 2002).
כשהתחלתי להתעניין בנושא לפני עשר שנים התברר לי, להפתעתי, שיש מעט מאוד ספרים ומאמרים בעברית שעוסקים בבעיות משמעת. המכללות למורים עסקו בכך מעט, בעיקר במסגרות ההדרכה לסטאז'. למרות שמורים נפגשים בבעיות התנהגות לעתים קרובות כמעט ולא התקיימו בבתי הספר השתלמויות בנושא. גם המחקר היה מצומצם. כדאי לציין שבארצות אחרות, במיוחד בארצות הברית, פותחו תיאוריות וישנן תכניות וספרי הדרכה רבים. מדוע אם כך הנושא לא טופל אצלנו? הייתכן שהילדים בישראל יותר מנומסים? אולי המורים בישראל פחות נפגעים מהפרעות בכיתה? שמא הם מטפלים בהפרעות יותר ביעילות מאשר עמיתיהם בארצות אחרות? ובכן הילדים שלנו כלל לא מנומסים. סקרים עדכניים מראים שהתלמידים שלנו נמצאים בראש הסולם (הלא מכובד) של פגיעות בילדים אחרים. גם אין סיבה להאמין שהמורים בישראל פחות נפגעים מעמיתיהם או שהטיפול שלהם יותר יעיל. יתכן שבסולם הערכים הישראלי הכבוד לזולת עומד במקום נמוך יותר מאשר ההצלחה האישית והכבוד לערכים כלל-לאומיים. בספרה 'ילדות מרקחה' מתארת מירטה פורמן (1992), אנתרופולוגית מאוניברסיטת תל אביב, כיצד הילדים בהם צפתה בשני גני ילדים וכיתה א' אחת פגעו לעתים קרובות בחבריהם ואף התחצפו לצוות החינוכי אבל התנהגו למופת בטקסים לאומיים (כגון יום הזיכרון). אולי גם קשה להמשיג ולחבר בין הניסיון והידע מהשדה לבין המחקרים והרקע התיאורטי. אולי האקדמיה וה'שדה' טרם נפגשו.
